מתוך יומן מסע – ראג'אסטאן ארץ המאהאראג'ות
הודו אוקטובר 1997

לשלוח יד ולגעת בזרם החיים המיסטי , לחוש את ההמון על כל גווניו , את הטעם הריח והצבעים האקזוטיים המשכרים , לשמוע צפירת כלי רכב ללא הפסקה ברחובות סואנים והומים בני אדם , להרים את הראש ולקרוץ לשמש אדומה שעוקבת אחריך מתוך ערפל תמידי מהול באובך המשרה אוירה של חיים כאילו לא שייכים לך .

הכובסות ומשיטי הסירות שבנהר היאמונה, נערי הריקשות מג'ייפור , סוחרי הסמטאות שבפושקר , מוכרות הפרחים שבגני אודייפור , רקדניות הרחוב מג'ודפור , ומובילי הגמלים שבג'ייסלמר הססגוניים בעלי סבר פנים עם העגילים השפמים והטורבנים ביחד עם נשים הלבושות בסרי ועדויות התכשיטים יוצרים פסיפס של נוף אנושי רחב ומרתק.

ילדים בחיוך ממזרי ובמבט נוקב, ילדות יפיפיות מקושטות בבגדים מרופטים וקרועים רודפים אחריך
כמנסים להיות חלק ממך ולזכות בנדיבותך למול
"הבקשיש" הבלתי נמנע.

ללא ספק אתה יכול לאהוב או לשנוא את הודו, אבל אתה לא יכול להתעלם מהעוני שהוא מנת חלקם של ההודים , כשהאמונה היא מזונם הטבעי תחת מעטה הדתות והתרבויות האין סופיות בתת היבשת המדהימה הזו.

כתב- אמנון כפיר