 "קבלת מצוות"
המידע מבוסס על מאמרו של צבי זוהר ב"ארץ אחרת" גליון 17.
את הנוסח המלא ניתן לקרוא כאן.
משמעות "קבלת מצוות"
כל מי שנולד כיהודי חייב בקיום המצוות. מדוע? משום שהוא נולד לתוך קבוצה שהתחייבה לכך בברית סיני. על-פי ההלכה, זו הסיבה שיהודי מלידה ביולוגית חייב במצוות - בין אם ידע על אודותיהן ובין אם לאו - וזו אף הסיבה שגר חייב במצוות.
רבי יוסף קארו כותב בשולחן ערוך שאי אפשר לוותר על "קבלת מצוות" בגיור, אך לא מסביר למה כוונתו. היום יש מי שחושבים כי מדובר בהתחייבות לשמירת המצוות לאחר הגיור, אך ההסבר הזה לא התקבל כלל על דעת הראשונים. זאת, משום שהתלמוד כבר קבע שאי-קיום המצוות על-ידי המתגייר אינו משפיע כהוא זה על תוקף הגיור, ומה הטעם אפוא להתעניין בשאלה המתייחסת לעתיד.
הרמב"ן, שחי בספרד במאה ה-13, זמן לא רב לאחר הופעת הדעה החדשה של בעלי התוספות, פירש שכוונתם הייתה לכך שהגר התחייב בפני בית-הדין להשלים בעצמו, ללא נוכחותם, את המצוות של הליך הגיור, היינו: מילה וטבילה. אחרים פירשו שמדובר בהבעת רצון או הסכמה כללית להיות לבן/לבת הדת היהודית, אך לא ברור אם היה אפשר להביע את ההסכמה הזאת באופנים שונים: הצהרה או עצם ההשתתפות-מרצון בטבילה.
בשנת 1876 הופיעה בפסיקה דעה שונה.
הרב יצחק שמעלקעס, רבה של העיר לבוב שבגליציה, התייחס בתשובה הלכתית ארוכה לטקסי גיור שמנהלים רבנים אורתודוקסיים בגרמניה עבור בנות-זוגן הנוכריות של יהודים חילונים והניח שגם לאחר טקס הגיור לא תנהגנה נשים אלו על-פי מצוות התורה. הרב סבר כי כוונת הפוסקים בשלב "קבלת מצוות", בטקס הגיור היא הצהרת המתגייר שהוא מחויב לקיים את המצוות ומעבר לכך אין די בהצהרה, כל עוד לא התלוותה אליה כוונה פנימית תואמת.
תשובה זאת הייתה מהפכנית.
עד 1876 דובר על "כוונה" במובן של שאיפה למימוש תכלית: למימושה של איזו תכלית התכוון המתגייר, כאשר התייצב בשערי בית-הדין לגיור וביקש להתגייר. מעולם עד אז לא נדרש בית-הדין כלל להתעניין באשר להתנהגותו העתידית של המתגייר; קל וחומר שלא עלה על הדעת להתנות את תוקף הגיור בכוונה פנימית של המתגייר לממש התנהגות כלשהי.
מה שמפליא יותר מעצם החידושים ההלכתיים שבעמדה זו הוא, שעם הזמן היא נעשתה יותר ויותר רווחת, תחילה בחוגים החרדיים, ולבסוף גם בחוגים האורתודוקסיים האחרים.
המהפך ההיסטורי ביחס לקבל מצוות כתנאי לגיור
ראשית, גישה המזהה את הגיור כהחלטה פנימית עמוקה המתחוללת בנפשו של האדם אשר עוזב את דת הולדתו ומצטרף לדת אחרת, תאמה את הגישה להמרת הדת שרווחה באירופה הנוצרית באותה תקופה. לפי אותה גישה, ההמרה אינה מתמצית בהליך טקסי "חיצוני", אלא ההליך הטקסי הוא מעין אשרור פומבי של האקט המכריע של ההמרה, שהתבצע עוד קודם לכך בתוככי אישיותו ונפשו של האדם.
באירופה של המאה ה-19, עת שבה מדינות שונות ביקשו להעניק אמנציפציה ליהודים כעדה דתית המוכנה להשתייך ללאום של חברת הרוב, היה פיתוי גדול מאוד לאפיין את היהודים כקבוצה דתית דווקא, ולא כלאום. בהתאם לכך נעשה שינוי מהדגשת הממד הטקסי-סימבולי של הגיור (מילה וטבילה), שלפיו מדובר בלידה-מחדש לתוך עדת לאום, להדגשת הכוונה הפנימית של המתגייר לקיים מצוות, ובפרט המצוות שבין אדם למקום, הדגשה שלפיה מדובר בכניסה על-ידי המרה לעדת מאמינים חדשה.
הסבר נוסף הוא מלחמת התרבות הפנים-יהודית, שהתנהלה ומתנהלת מאז אמצע המאה ה- 19סביב השאלה, מהו בסיס הזהות היהודית?
באותה תקופה התחזקה התנועה הרפורמית, שטענה כי בסיס התרבות היהודית הוא דתי, אך לא הציבה תביעה הלכתית לקיום תרי"ג מצוות; כמו כן התגבשו תפישות חילוניות שונות של זהות יהודית לא-דתית, ובראשן התפישה הציונית, שלפיה הזהות היהודית היא בבסיסה זהות לאומית.
מנגד, התגבשה תפישה אורתודוקסית, שהעמידה את הזהות היהודית על בסיס של קיום מצוות מעשיות; ההבדל העיקרי בינה לבין התפישות האחרות לא היה בתחום המצוות שבין אדם לחברו, אלא במצוות שבין אדם למקום דווקא.
המבנה הפתוח של החברה המודרנית לא אפשר לבעלי התפישה האורתודוקסית לחייב את כל שאר היהודים ליישר קו עם תפישתם. כמו כן, הם לא יכלו לשלול מן היהודים הללו - שבגדו, לדעתם, ביהדות התורנית האמיתית - את התואר "יהודי", שכן המסורת ההלכתית עצמה קבעה ש"ישראל, אף על פי שחטא, ישראל הוא". אולם הייתה קבוצה אנושית אחת, שבעלי התפישה האמורה אמנם יכלו לחייבה ליישר קו עם הגישה האורתודוקסית: קבוצת הנוכרים המבקשים להתגייר. כך יצא, שתפישה אשר יהודים מלידה פטורים ממנה דה-פאקטו, מיושמת בשנים האחרונות ביתר שאת דווקא על מי שמבקשים להיות יהודים מתוך בחירה.
|
|
|
