נקודת מבט אורתודוקסיתסנוניתנקודת מבט אורתודוקסית עגונות ומסורבות גט

על גירושין ועגינות לפי נקודת מבט אורטוקודסית
מאת: עו"ד הרב דוד בס

תוכלו לקבל הסברים וביאורים נוספים על ידי מעבר עם עכבר המחשב במקומות המסומנים בכוכבית *

מידע זה הוא בבחינת ניסיון להבהיר מעט את זווית הראייה הרווחת בבתי הדין הרבניים. אין בכתיבת הדברים בהכרח משום הסכמה של המחבר עם כל דעה של כל דיין


העמדה הרווחת בבתי הדין הרבניים גורסת כי אכיפת גירושין על אדם, רק מפני שבן זוגו רוצה בכך, היא בעייתית מאד מבחינה אנושית ומבחינה הלכתית כאחד.

מבחינה אנושית, השאלה האם יש להעדיף את זכותה של אישה להתגרש מבעלה רק מפני שהיא מואסת בו, או שמא יש להעדיף את זכותו של הגבר להישאר נשוי לאשת נעוריו, אינה פשוטה. הרמב"ם (אישות פי"ד ה"כ) כתב כי במקרים בהם אישה מואסת בבעלה ואינה מסכימה להמשיך לקיים עמו חיי נישואין, יש לכפות על בעלה מתן גט באופן מיידי "לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי (=שנוא) לה"; אך לעומתו, רוב הפוסקים הראשונים סבורים שהדבר אינו צודק. הרא"ש (רבי אשר בן יחיאל) חולק על פסיקת הרמב"ם בחריפות. לדעתו, "חלילה וחס לשום דיין לדון כן"; העובדה שהאשה "הולכת אחרי שרירות לבה, ונתנה עיניה באחר וחפצה בו יותר מבעל נעוריה" אינה מצדיקה לכפות את "האיש, שהוא אוהב אשת נעוריו, שיגרשנה". מידת הדין גוזרת אפוא לדעתו להותיר את האשה "אלמנות חיות כל ימיה".

כאמור, הדעה המובעת על ידי הרא"ש היא דעתם של רוב הפוסקים הראשונים*, וכך נקבע גם בשולחן ערוך ובנושאי הכלים (ספרי הפרשנויות וההשגות על שולחן ערוך)

עם זאת, אנו שומעים בין הפוסקים האחרונים גם דעות התומכות בכך שבאופן עקרוני הצדק עם הרמב"ם. כך, מי שכיהן לפני כמאתיים שנה כרבי מליובאוויטש* סבור "שבעצם העניין היושר עמה, שאינה כשבויה שתבעל למי שהוא מאוס לה, והרי כתיב דרכיה דרכי נועם וכו' [דבריו אלו נאמרו בשו"ת "צמח צדק" (לובאביץ') סימן קל"ה] , ויש בין האחרונים מי שסבורים שאכן בעל, שאשתו מואסת בו, חייב לגרשה, אלא שאין כופים אותו.

יש מצבים בהם אין חולק על כך שמבחינה אנושית, מוצדק לאכוף גט על הבעל. כזה הוא המקרה של בעל אלים. כאן הזהירות בכפייה נובעת מבעיה הלכתית בלבד.
כך, למשל, קבע ר' שמואל עמאר (מרוקו, נפטר תרמ"ט) בשו"ת דבר שמואל (סימן כ"ג), לגבי בעל שניסה להרעיל את אשתו, כי אין לכופו לתת גט:

איש אחד עשה תבשיל לאשתו ובו סם המוות וכשהוציאו המרק הושיטה לתוך פיה מעט ומצאה אותו מר כלענה, והוליכה לשכנים לטעום גם הם וכשטעמו כמעט היו בסכנה ונשאר אותו המרק בקערה, ונכנסה תינוקת ונתנה בו חתיכות פת ואכלה ומתה, מה יהיה משפט האיש ומעשהו, כי אחר כך הודה לפני ב' עדים שהוא עשה סם המוות לאשתו.
וזה מה שכתבו קצת מחכמי ורבני פאס* יגן עליה אלוקים להשיב על זה, וזו לשונם:
'ראינו את המעשה הרע הזה שעשה האיש הנזכר ומה שנראה לעניות דעתנו הוא שהאיש הזה כופין אותו לגרש ויוציא ויתן כתובה... והוא מנודה לשמים ולבריות, ופתו פת גויים*.'
ואמת, אומר הרב שמואל עמאר, "שהסכמת רוב הפוסקים שיש יכולת ביד בית דין לייסרו ולנדותו ולהחרימו ולהכותו ולרדותו בכל מיני רידוי עד שישוב מדרכו הרעה. אך לעניין כפייה על הגט... אחרי המחילה (כלומר, אחרי בקשת מחילה מן הרבנים השואלים), לא דקדקו יפה. דאין כופין אלא באותן שמנו חכמים.
המשיב מוסיף ומפנה לפוסק קודם לו, "שכתב להדיא (=בפירוש) דאפילו רודף אחריה בסכין להכותה - דאין כופין אותו לגרש, ואפילו לומר שחייב להוציא אין אומרים...

דומה, שבמישור האנושי אין ספק ואין חולק על כך, שבמקרה הזה צריכה להיות לאישה זכות להתגרש. הפסיקה, שלא לכפות על הבעל מתן גט, מבוססת אך ורק על המישור ההלכתי הצרוף: שהרי גט מעושה, הניתן ללא רצון הבעל, אינו כדין ופסול. גט מעושה יוצר בעיית איסור אשת איש וממזרים ומשום כך נזהרים רבים מן הפוסקים עד מאד באכיפת גט.

כך כתב הרא"ש, בתחילת אותה תשובה שראינו קודם:
ראיתי לרבותינו חכמי אשכנז וצרפת מתרחקין עד הקצה האחרון מכל מיני הכרחות כפיית האיש לגרש בעסק מרידת האשה... ואף אם היו הדברים מוכרעים, צריך אדם להרחיק מספק אשת איש ומלהרבות ממזרים בישראל.
גישה זו הביאה את הרא"ש להחליט כי רשימת עילות הגירושין היא סגורה:
ומה שהיא טוענת שבעלה מטורף, וטפשות מתוספת עליו מידי יום יום, ושואלת שיגרשנה טרם יטרף(יהפוך לאדם לא שפוי) ותהיה עגונה לעולם, וגם שמא תלד בנים ולא יוכל לזונה (לפרנס אותה). ואביה היה עני ומחמת דחקו השיאה לו, וכסבורה היתה יכולה לקבל ואינה יכולה לקבל, כי מטורף הוא לגמרי, ויראה פן יהרגנה בכעסו, כי כאשר מרגזים אותו, מכה והורג וזורק ובועט ונושך. וראובן משיב: הכרת בו מקודם לכן, וסברת וקבלת; גם אינו מטורף, אך אינו בקי בטיב העולם, ולא יגרשך אלא אם תחזירי הספרים, או כסף ערכם, ואז יגרשך.

(תשובה): איני רואה מתוך טענותם דברים שיהיה ראוי לכופו עליהם לגרש; כי אין להוסיף על מה שמנו חז"ל בפרק המדיר (עז): ואלו שכופין אותו להוציא: מוכה שחין (מחלת עור המרקיבה את בשר החולה) ובעל פוליפוס (מחלת אף המדיפה ריח רע) והמקמץ (צואת כלבים ) והמצרף נחשת ובורסקי (מעבד עורות). ועוד שנינו התם: האיש שנולדו בו מומין, אין כופין אותו להוציא. לכן אין לכופו לגרש; אך תפייסנו שיגרש, או תקבלנו ותזון מנכסיו .
באותה רוח, החליטו הפוסקים כי בכל מקום שבו יש מחלוקת בין הפוסקים בשאלה האם יש או אין לאישה עילת גירושין, יש להחמיר ולהימנע מאכיפת גט. זו לשונו של ר' שבתי כ"ץ (כהן צדק)* [מידע נוסף על הרב ופועלו ניתן לקרוא כאן] בספרו "גבורת אנשים"* [קישור לספר באינטרנט]: בכל מקרה בו קיימת אפשרות לפרש את הדין להקל או להחמיר - יש לאמץ את הפרשנות המחמירה, הנמנעת מאכיפת גט, כדי להימנע מסיכון של גט מעושה ההופך את ילדיה של האישה מאיש אחר, שאינו בעלה, לממזרים.

רבים הפוסקים המיישמים גישה זו בעקביות. כלומר, כל אימת שיש דעה הגורסת שאין לכפות גט בסיטואציה מסוימת - ואפילו תהא זו דעת מיעוט קטן בלבד, ואפילו יש ראיות חזקות נגדה - פוסקים רבים מכריעים שיש להימנע מלכפות גט. בדברי ה"חתם סופר"* [למידע נוסף על הרב ודרכו בפסיקה ובפרשנות לחצו כאן] (חלק ג', אה"ע א' סימן קט"ז) מצאנו הסבר חדשני לגישה מחמירה זו. הוא דן במקרה מסוים (בעל חולה במחלת הנפילה) בו הרא"ש סבור, כי הבעל חייב לגרש, ואילו המרדכי סבור כי אין על הבעל חובה כזו. בעל "חתם סופר" מסביר, שאפילו נניח שיש לנו וודאות כי הצדק מבחינה הלכתית עם דעת הרא"ש, מכל מקום, לבעל עצמו אין הדבר ידוע; וכיון שכך, הוא אינו מסכים לגירושין, ומשום כך באמת לא ניתן לכופו:
דאפילו אי קמי שמיא דהלכה כהרא"ש, מכל מקום, כיון דאיכא דעת המרדכי דפליג, ואין אתנו יודע להכריע, ממילא אם עבר וגירש על ידי עישוי - הוי אשת איש דאורייתא בודאי ולא מספק. וטעמא אני אומר, שהרי גט מעושה אפילו כדין, ואומר רוצה אני, מכל מקום אינינו כשר אלא מטעם דאמרו חז"ל... מסתמא ניחא לי' לקיים דברי חכמים שאמרו לכופו להוציא, ועל דרך שהסביר הרמב"ם יפה... והיינו כשברור גם להמגרש שהעישוי כדין אליבא דכולי עלמא, אם כן מצוה לשמוע דברי חכמים. אבל הכא - יאמר נא המגרש: מאן לימא לן שמצוה לשמוע דברי הרא"ש? דלמא מצוה לשמוע דברי המרדכי! ואם גם מה שאמר 'רוצה אני', היה בהכרח, ולא ענה מלבו, על כן אין נראה שום הוה אמינא לכייף לגרש.
להסבר בעברית בת ימינו: אפילו אם כלפי שמים ברור שההלכה היא לפי דעת הרא"ש, מכל מקום יש לנו גם את דעתו של המרדכי* אשר חולק עליו ואין מי שיודע להכריע במחלוקת שביניהם. ממילא, אם הבעל גירש את אשתו שלא מרצונו,מדובר בגט מעושה, והרי היא אשת איש (כלומר אשתו) על פי דין תורה, ואין בדבר ספק. האפשרות לאכוף גט מבוססת על הטעם אותו אמרו חז"ל, שמן הסתם נוח לאותו הבעל לקיים דברי חכמים שהחליטו לכפות עליו להוציא גט, כך שבסופו של דבר, בעת מתן הגט, הבעל מתרצה ונותן את הגט בלב שלם, שמח על שקיים מצוה. על כן כשברור לבעל המגרש, כי הגט הנכפה עליו ניתן כדין, על פי כל הדעות, הוא מבין שמצווה עליו לשמוע לדברי חכמים ולגרש, ומתרצה ונותן את הגט בלב שלם, ושמח במצוה שקיים, ולכן הגט כשר. אבל כאן, הבעל אינו יודע האם מצווה לשמוע לדברי הרא"ש* או לדברי המרדכי, ולפיכך, מה שאמר בעת מתן הגט "רוצה אני" אינו אלא מתוך אילוץ, ולא מרצונו האמיתי. לפיכך בכל מקרה של מחלוקת - אי אפשר לכפות על הבעל גירושין.

בסיכומו של דבר, הדיינים המחמירים באכיפת גט מבטאים מסורת ארוכה שהתחנכו על ברכיה. כמובן, אין בכך כדי לפטור אותם מלהקשיב היטב למצוקתה של אשה; אך יש בכך, במישור הסיבתי, כדי להסביר את עמדתם.

היזהרות באכיפת גט
כהערה לסיום נציין, כי אף שהגישה העקרונית לפיה יש להיזהר באכיפת גט מוסכמת על כל הפוסקים, מכל מקום, היישום שלה על ידי הרא"ש בסיטואציה הקשה המוזכרת לעיל עורר ביקורת מסוימת. נראה, שנגד הרא"ש מכוונים דבריו של התשב"ץ* (חלק ב' סימן ח'):
עוד שאלת: אישה שבעלה מצער אותה הרבה, עד שמרוב הצער היא מואסת אותו, והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות, וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים; והיא אינה יכולה לבא לבית דין, מפני שאחד מבעלי ההוראה הפחידה, שאם תשאל כתובתה בבית דין - שתפסיד אותה. הודיענו מהו הדין בזה.

תשובה: קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה, דקיימא לן (שכידוע לנו): לחיים ניתנה ולא לצער, דנפקא לן (שהרי יש לנו) מקרא דכתיב 'כי היא היתה אם כל חי' בפ' אע"פ (ס"א ע"א)... ומקרא מלא דבר הכתוב: טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב. ועוד כתוב: טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו... ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום? ואפילו לכוף אותו להוציא יש לדון מקל וחומר דבעל פוליפוס (בעל ריח רע מפיו)(שם ע"ז ע"א), דהשתא מפני ריח הפה כופין, מפני צער תדיר, שהוא מר ממות, לא כל שכן? וכיוצא בזה הקל וחומר הזכירו בירושלמי (כתובות פ"ה ה"ז) על איני זן ואיני מפרנס. וגם, יש פוסקין באומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו להוציא; ואם זה מרעיב אותה - הרי הוא בכלל זה...ואע"פ שיש בתשובת גדולי האחרונים ז"ל שאין כופין בזה כלל, אנן לאו קטלי קני באגמא אנן, ומלתא דתליא בסברא(הביטוי הארמי לא ברור - אשמח אם נוכל לתרגמו לעברית בת ימינו) - אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ואפשר שלא אמרו כן על כיוצא בזה הצער הגדול, וכל שכן וכ"ש אם מרעיב אותה. ואלו הות דידהו לא הוו אמרי הכי (ואילו היה מדובר בבת שלהם לא היו אומרים כך). והרשב"א ז"ל כתב בתשובה כדברינו... וראוי לבית דין לגעור בו ולקרא עליו המקרא הזה: הרצחת וגם ירשת? שזה יותר קשה ממות הוא, שדומה לארי שדורס ואוכל... והדיין הכופה לחזור לבעלה אם מרדה, כדין הישמעאלים - מנדין אותו, ושלום.
והטוב והישר בזה, שיעשו דרך בקשה כמ"ש (כמו שנאמר)בנדרים בסופו (צ' ע"ב) על השמים ביני ובינך.
דומה, שכוונת התשב"ץ במלים "גדולי האחרונים" היא לרא"ש. חריפות התגובה ("ואלו הות דידהו לא הוו אמרי הכי" - ואילו היה מדובר בבת שלהם לא היו אומרים כך) - מלמדת על שדעתו היתה פשוטה בעיניו. עם זאת, הפוסקים מחמירים כדברי הרא"ש, מחשש אשת איש וממזרים. כך קבע רבי שבתי הכהן, בעל הש"ך, בספר "גבורת אנשים" סימן מ"ט, כי אין לכוף גט, "דיש לחוש דהוי (=שזה יהא) גט מעושה ובניה ממזרים". עם זאת, בין האחרונים יש מי שסבור שיש לפרש את הפסיקה הזו כמתייחסת לסיטואציה קיצונית במיוחד בלבד; אבל בעל תוקפני שאינו שפוי, ודאי שיש לכופו לתת גט, אם אך הוא מסוגל - למרות שעילה זו לא נזכרה בפירוש בתלמוד. כך סבור הרב פיינשטיין* [למידע נוסף על הרב פיינשטיין לחצו כאן] ופועלו באגרות משה אה"ע חלק א' סימן פ':
והנה זה ודאי ששוטה הוא מום גדול שאינו ראוי לאישות כלל... דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת. ומה"ט ברור דבאדם שנשתטה אחר הנישואין אם היה יכול לגרש היו כופין אותו לגרש דהא מפורש בכתובות דף ע"ז דכשיש סברא זו דאין אדם דר עם נחש בכפיפה כופין להוציא דאמר רב באומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה משום דאף שיכולין לכופו לזון כדאמר שמואל תירץ רב דאין אדם דר עם נחש בכפיפה ויוציא הוא שכופין בשוטים לגרש כדאיתא בתוס' דף ע'...
ועיין בטור אה"ע סי' קנ"ד שהביא תשובת הרא"ש באיש המשתטה מדי יום... ולכאורה סותר להא שבארתי דשטות הוא מום גדול שכופין להוציא.
אבל פשוט שהם איירו רק באיש פקח שהוא כעסן מצד מדתו הרעה, ולשון 'המשתטה מדי יום ויום' שכתבו - הוא רק שמכעסו עושה מעשה שוטה ומטורף, ולכן אין לומר עליו שאין דר עם נחש בכפיפה, דכיון שהוא פקח, אפשר לה לראות שלא יבא לכלל כעס, אך שהוא טרחא גדולה לפניה להזהר בזה, ולכן, כיון שלא מצינו שכופין בכהאי גוונא, שהוא רק טרחא גדולה - סובר שאין כופין לגרש, אלא צריכה לפייסו לגרש או תקבלנו ותזון מנכסיו. אבל כשהוא שוטה, שעליו נאמר: 'אין אדם דר עם נחש בכפיפה', משום שאין שייך ליזהר, ואין שייך לפייסו, כיון שעושה שלא בדעת - ודאי יודו שכופין, אם אך יכול ליתן גט, כגון כשעתים חלים.

אחורהקדימה
פתיחה
ספורי נשים
איך לא שמעת
העגונות בהלכה
מסורבות גט
החוק הישראלי ומסורבות הגט
פתרונות אפשריים
נקודת מבט אורתודוקסית
מקורות מידע
על האתר
עיצוב

פתיחה | ספורי נשים | איך לא שמעת? | העגונות בהלכה | מסורבות גט | החוק הישראלי ומסורבות הגט
פתרונות אפשריים | נקודת מבט אורתודוקסית | מקורות מידע | על האתר


כל הזכויות שמורות © 2004, סנונית (ראה תנאי שימוש)