![]() ![]() |
![]() |
|
|
הליקון - סדרה אנתולוגית לשירה עכשווית |
|
מאמֶעלוּשְׁן טאטֶעלוּשְׁן והמשורר - צבי יגנדורף גדלתי בבית שם דיברו דיאלקט שמעט אנשים בחוץ (למעֵט כמה משפחות פליטים כמונו) הבינו. דיברנו בלִיל של שפות במידות שונות של חוסר-תקינות. יידיש של גליציה, גרמנית בז'רגון של גטו וינה, אנגלית של ירוקים וקצת פולנית בהיגוי נורא. והתפללנו בעברית בסגנון הזמזום-אקספרס, שהפך את התפילה כולה למלה אינסופית אחת. באנגליה הנוצרית הלבנה והחד-תרבותית של אז התביישתי בקקופוניה הביתית שלנו, אך במרחק זמן ומקום למדתי לחבב את השעטנז הלשוני ההוא, והיום אני משתדל לזכור פרגמנטים שלו. הבנתי שהשעטנז שלנו לא היה רק סימן של הגבלה ונחשלוּת, אלא היה שופע המצאות ומלא הומור ואירוניה. בהעדר שפה ברורה שיחקנו עם שברים שונים של שלוש שפות, וגילינו, איך אומרים, יצירתיוּת תחבירית, פונולוגית ואטימולוגית. רבים בינינו עזַבְנו לשון אב ואֵם כשעזבנו את הבית. זה קורה לעתים קרובות ליהודים, המהגרים הנצחיים. זה קרה לאנשי העליות הציוניות שמרדו בְּדרך החיים של הוריהם ומאסו בשפתם, יידיש. זה קרה לאבות ישורון (יחיאל פרלמוטר) ועיצב את דרכו בשירה. לאבות ישורון עזיבת הבית, ההורים, האחות והאחים בפוילין 1925 היתה אירוע טראומטי מאין כמוהו. כי עזב אותם לנפשם, כולם "שוּלחו לגזירה", גם שפתם, שפת יידיש - שאבות ישורון קורא לה "די פארשיקטא שפראך". לא נופתע אפוא אם נחזור בשיר אחרי שיר, בחלום אחרי חלום, למקום ההוא, וליום ההוא, לשמות הפולניים הבלתי-אפשריים [קראסניסטאוו, פשדמישצ'ה, נסכיזש] ולקולם של אבא ואמא, האומרים ביידיש דברים שהוא חייב למסור אותם בעברית או שהוא מניח לעברית לספוג אותם, להשתנות בהשפעתם וליהפך לשפה אחרת, לאבות-ישורון-לוּשְׁן. זה לא רק סיפור יהודי. גם טוני הריסון עזב את הוריו ואת הדיאלקט שלהם, ונתן להם למות ברובע פועלים דועך. הריסון, משורר אנגלי בן דורי, יליד עיר-התעשייה לשעבר לידס, עזב אותם כדי ללמוד ולהיות סופר, משורר ומתרגם. הוא עזב גם את הדיאלקט שלהם, אותו ניב של מעמד הפועלים והכפריים מיורקשייר, שמוֹרֵי בית-הספר שלו לא אהבו לשמוע, בייחוד כשתלמידם מדקלם את קיטס: [Them & [uz
aiai, ay, ay!... stutterer Demosthenes
-gob full of pebbles outshouting seas
words only of mi `art aches and... Mine's broken 4
.you barbarian, T.W.' He was nicely spoken
'Can`t have our glorious heritage done to death'
.I played the Drunken Porter in Macbeth
זאת אינה האנגלית של לונדון, והיא מזכירה את הנחשלות והעוני, אך גם את הכבוד העצמי, הלקוניוּת וכוח-הסבל של בני הכּוֹרים ופועלי התעשייה חסרי-החינוך. Tony Harrison
The Queen's English
,Last meal together, Leeds, the Queen's Hotel
.That grandish pile of swank in City Square
(Too posh for me! He said (though he dressed well
!If you weren't wi'me now ah'd nivver dare
I knew that he'd decided that he'd die
,Not by the way he lingered in the bar
,Nor by that look he gave me with one good eye
,Nor the firmer handshake and the gruff ta-ra
But when we browsed the station bookstall sales
-- He picked up Poems from the Yorkshire Dales
ere tek this un wi'yer to New York'
.to remind yer 'ow us gaffers used to talk
!It's up your street in't it? Ah'll buy yer that
-- The broken lines go through me speeding South
...As t'Doctor stopped to oppen woodland yat
and
..wi'skill they putten wuds reet i'his mouth
הריסון מרד בבוּרוּת של אביו שונא הספרים, אך אהב את העקשנות והשמרנות שלו. הוא הקדיש רבים משיריו להשמעת קולם של אב ואֵם בדיאלקט הבזוי והנשכח שעזב אך שאינו נותן לו מנוחה. השיר The Queen's English הוא שיר פרידה מאב הנוטה למות, וגם שיר של צוואה ובו שורות הדיאלקט, לשון יורקשייר, מועברות מאב לבן בתחנת הרכבת. האב קונה לבנו ספר כמתנת פרידה - אקט נדיר מאוד של סרבן קריאה זה - אבל לשון הספר היא לשון יורקשייר, שמו שירים משדות יורקשייר, והשורות מהדהדות בראשו של הבן העוזב כשהוא קורא אותן בדרכו דרומה: "the broken lines go through me speeding south"
השורות בדיאלקט - As t'Doctor stopped to oppen woodland yat / and / Wi'skill they
putten wuds reet i'his mouth
מדברות על מוות ועל אילמוּת, מות האב והיעלמות לשונו. למשורר נשאר הפצע של הזיכרון, כוחן של שורות שבורות קטועות אלו לפצוע אותו בדרכו דרומה רחוק. The broken lines go through me speeding east בשינוי כיוון הבריחה, השורות האלו יפות גם לאבות ישורון. בשירים שלו, ובמיוחד באדון מנֻחה, אתה לא רק שומע את לשון ההורים, אלא שׂם לב לפריצה של מאמע לוּשן וטאטע לוּשן לתוך העברית. השורות השבורות שלהם מצמיחות, תוך מאבק, נוסח לירי עברי חדש. אצל הריסון השורות השבורות של שירת הדיאלקט מרגשות עד כאב. הן שבורות כגוף שבור וחלש. הדיאלקט הזה לא ישרוד. הוא ימות עם ההורים. אבות ישורון מאשים את עצמו במעשים נוראים של שבירה, בלשון קיצונית וחריפה: אמרת כיצד נעשה אדם אבות ישורון? התשובה היא: מן השבירות. שברתי את אמי ואת אבי. שברתי להם את הבית. שברתי להם את לילות-המנוחה. שברתי להם את חגיהם, את שבתותיהם. שברתי להם את ערכם בעיני עצמם. שברתי להם את הפתחון פה. שברתי להם את לשונם. מאסתי את האידיש. ואת שפת קודשם לקחתי ליום יום ("פתיחה לרעיון", דבר השבוע, 1970). האשמה הזאת מלווה אותו כל חייו והדיה נשמעים בשירים רבים. אך היידיש לא נעלמה משיריו. הוא עזב את בית הוריו, אבל לשונם לא עזבה אותו. כגודל האלימות של השבירה כן גודל הפריצה של היידיש לתוך העברית שלו. לישורון שבירה אינה רק הרס. בפרוזה - דברים כלשהם ("השבר הסורי אפריקני") הוא מתאר את מעשה השבירה של לשון כאקט של למידה, מישוש והתנסות. לשון לסופר כצעצוע לילד. לשון ביד יוצר - הוא לא מרגיש בה, עד שלא שובר אותה; וכאשר הוא מפיל אותה - הוא שומע את קולה של לשון, השפה שהיא שלו. הוא ממשיך ומונה את המקורות של העברית החדשה שלו במעשים אלימים: מן השוברים את הפולנית, כדרך לדבר עברית, מן המשגעים את ההונגרית, הגרמנית, היידיש. זאת שפת זמננו. יש מלים בעברית שנתעשרו משהיגרו ממנה. המשך |
||
| -חזור- | ||
| על
כתב העת | חיפוש | עוד
בגליון זה | לרשימת
הגליונות | כתבו למערכת
הליקון . כל הזכויות שמורות , 2000 , עמותת סנונית לקידום החינוך המתוקשב © | ©. כל הזכויות שמורות לעמותת הליקון לקידום השירה בישראל http://www.snunit.k12.il/write_to_us.html לכתובת | ||