יקיר בן-משה - *

מחר אקפיץ את ישבני לגובה מעקה הגג. זה מספר שנים שבשעת ההשתזפות הוא מביט
לשמים, משועמם, משמש להם ירח. אין ספק, הערמומיות שלו פורצת מכל חור. אני
יודע זאת כעת, בשעה בה אני מנסה להסתיר באגודלי את גרונו הפעור, היורק את ריח
הצואה. הו, ישבן מקולל. מחר אקפיץ אותך כמו כדור עופרת לגובה השמים. מעקה הגג
יכפוף את כתפיו הרחבות לאות הזדהות, מזרון הקש יתקפל בהבזק של קריצה נרגשת:
זהו יום ההקפצה. הישבן הערמומי יודע זאת, שהרי גרגרי-ההסתר, היושבים בחלל
הבטן, מוסרים לו - לצד שאריות המזון - את ידיעות הנפש הרוטטת, הקופצת אצבעותיה
בנוזל הבטן בסיפוק. אכן, מחר יום ההקפצה! צליל של רגש נפלט מגרוני, ואני
משתומם: הגוף משמיע את זמרת הצהלה בהצטרפוֹ אליהם; ואני, מה ייוותר לי לעצמי? ואם
זה כך, אעקוף אותו מחר בקפיצתי הנואשת, אחבוט בו כבכרית חזרה למטה ואמשיך
הלאה לרקיע, מביט מטה בישבן המשפשף את לחיו. הגג הקטן ייראה כקערת אמבט
מרוּקנת, אמבט הבטן הבוגדנית. אכן, לא אשוב. אבחר לי גג אחֵר, אמצא לי ישבן חדש
לנחות עליו, להניח בו את שרירַי הכואבים. ישבן גמיש אבחר לי, לעכס בו באִטיות
אצבעותי וללוש את חומריו הזרים לכדי בטן אחרת, וגג הגון, בו אטיל מלמעלה את
נפשי הרועדת, אשר תתרוצץ כאפרוח רטוב ברוחב גבולותיה החדשים, מודדת את גובה
המעקה ורצפת הבטון, מחייכת אלי בסיפוק: קוראת לי לבוא.